<h1>שו"ת הר"ן סימן נ"א</h1>
<h2>דף יא.</h2>
ומסתברא דהא מילתא תליא במאי דאמרינן דספיקא דאורייתא לחומרא אי הוי מדאורייתא או מדרבנן שהרמב"ם ז"ל כתב [פי"ח מהלכ' איסורי ביאה הי"ז] דמאי דאמרינן דספיקא דאורייתא לחומרא מדרבנן בעלמא הוא שהחמירו בספיקא והביא ראיה לדבריו מדאמרינן בקדושין [ע"ג ע"א] אמר רבא דבר תורה שתוקי כשר מאי טעמא רוב כשרים אצלה ומיעוט פסולין ואי דאזלי אינהו לגבה כל דפריש מרובא פריש מאי אמרת דילמא אזלא איהי לגבייהו הוי ליה קבוע וכל קבוע כמחצה על מחצה דמי התורה אמרה לא יבא ממזר בקהל ה' ממזר ודאי הוא דלא יבא הא ממזר ספק יבא אלמא ספק איסורא מדאורייתא לקולא ומאי דאמרינן ספיקא דאורייתא לחומרא מדרבנן בעלמא הוא, אלו דבריו ז"ל. ולפי שיטה זו יש לדון בנדון שלפנינו שאע"פ שהוא מחוייב מספק לצאת מן העיר קודם השבת אפילו הכי כיון דמדאורייתא לא מיחייב לא מיקרי חל הנדר. אלא שכבר הקשו על דברי הרמב"ם ז"ל מדאיבעיא לן בפ"ק דחולין מנא הא מילתא דאמור רבנן זיל בתר רובא ואתינן למפשטה משבירת עצם בפסח דרחמנא אמר ועצם לא תשברו בו וניחוש שמא ניקב קרום של מוח אלא דאמרינן זיל בתר רובא ואי איתא מאי קא מייתי ראיה מהא לרובא דעלמא דהא הכא אפי' לא ניזיל בתר רובא שרי דספק טריפות הוא וכל ספק טריפות רחמנא שריא אלא ודאי משמע דמאי דאמרינן ספיקא דאורייתא לחומרא מדאורייתא הוא ולא מדבריהם. וה"נ משמע מדחייב רחמנא אשם תלוי אפילו היכא דלא איתחזק איסורא למאן דאמר [כריתות י"ז ע"ב] דלא בעינן דאכל חתיכה בין שתי חתיכות. ובפ"ק דקדושין [ל"ט ע"א] הכי משמע דגרסינן התם אמר ר' אסי אמר ר' יוחנן ערלה בחוצה לארץ הלכה למשה מסיני אמר ליה ר' זירא לר' אסי והא תנן ספק ערלה בארץ ישראל אסור ובסוריא מותר אשתומם כשעה חדא אמר ליה אימר כך נאמרה הלכה ספיקא מותר ודאי אסור אלמא להתיר ספיקא אצטריכא הלכתא הא לאו הכי כיון שודאי אסור אף ספיקא הכי אסור אלא ודאי משמע דהא דאמרינן ספיקא דאורייתא לחומרא הוא דאמרינן הכי מדאורייתא ודאמרינן התם בפרק עשרה יוחסין והתורה אמרה ממזר ודאי הוא דלא יבא הא ממזר ספק יבא בממזר בלחוד הוא דאמרינן הכי ומדרשא דקראי וכדאמרינן התם אבל בשאר איסורין הולכין בספיקן להחמיר מן התורה.
